לפני שאספר על לקיחת אחריות, חשוב להבין קודם מהי אחריות.
אחריות היא לא עונש או הכבדה, להפך – היא דבר חיובי. היא היכולת של אדם לקחת אחריות על מעשיו כלפי עצמו וכלפי הסביבה. למעשה, אחריות היא מה שמאפשר לנו לבחור. כי אם לא הייתה לנו אחריות, לא היינו יכולים להחליט בעצמנו, והיינו מתנהגים כמו רובוטים שממלאים הוראות.
לפני שנתחיל ללמד את הילדים שלנו לקחת אחריות, נבין שאף אחד לא יכול להכריח אותנו לקחת אחריות – אנחנו בוחרים בכך מתוך רצוננו.
לכן, כדי לעודד אחריות אצל ילדים, עלינו קודם לראות אותם כפי שהם – לשים לב לרגעים שבהם הם לוקחים יוזמה בעצמם ולתת להם מקום לפעול מתוך רצון חופשי.
אחריות היא לא רק מטלה – היא ביטוי של ביטחון, עצמאות ובגרות.
אני לא אומרת שלשתול מחשבות זה בהכרח דבר שלילי.
אפשר גם להשתמש בזה ככלי חיובי, למשל:
במקום לומר: "בוא אני אעזור לך, זה כבד."
תגידו: "אני מאמינה שאתה יכול להרים את זה לבד! ואם תצטרך עזרה, אני כאן."
במקום למהר לעזור לילד עם משימה קטנה:
עודדו אותו לנסות בעצמו קודם, ואז הציעו עזרה רק אם צריך.
המסר כאן ברור – לא רק שהילד צריך להאמין בעצמו, אלא שגם אנחנו צריכים להאמין בו.
לפעמים חוסר האחריות של הילדים נובע דווקא מאיתנו ההורים.
אנחנו לא מאמינים שהם מסוגלים – אז אנחנו עושים במקומם.
אנחנו ממהרים לפתור להם בעיות – והם לא מתרגלים להתמודד בעצמם.
אנחנו לא נותנים להם מקום לטעות וללמוד – כי אנחנו רוצים לחסוך מהם תסכול.
כדי שילדים יהיו אחראיים, עלינו קודם לסמוך עליהם ולשחרר שליטה.
לקיחת אחריות על מעשינו כוללת שני סוגים של מעשים:
מעשים שהתכוונו אליהם – החלטות שקיבלנו במודע, גם אם לא היו נכונות.
מעשים שלא התכוונו אליהם – טעויות שנעשו בלי כוונה, אך עדיין צריך לקחת עליהן אחריות.
בכל מצב, האחריות מאפשרת לנו ללמוד, להשתפר ולהתפתח.
בואו נודה באמת – אף אחד לא אוהב לקחת אחריות על משהו לא נעים.
יש סיבות רבות שבגללן אנחנו נמנעים מלקחת אחריות, אבל אחת הסיבות העיקריות היא פחד מההשלכות.
אנחנו לא רוצים שיכעסו עלינו.
אנחנו לא רוצים שיחשבו שעשינו משהו "רע".
אנחנו מחפשים את מי להאשים במקום להתמודד.
אבל אם ניצור סביבה תומכת ולא שיפוטית, הילדים שלנו יבינו שלקיחת אחריות היא הדרך הנכונה.
בסביבה שבה יש כעס והאשמות – נרגיש צורך להתחמק מאחריות.
בסביבה שמכילה גם טעויות – נרגיש בנוח לקחת אחריות וללמוד מהן.
כשהייתי בבית הספר היסודי, אחת הילדות בכיתה זרקה כדור נייר על המורה. המורה הסתובבה בכעס ושאלה: "מי עשה את זה?" אבל אף אחד לא ענה. לא כי אף אחד לא ידע, אלא כי כולם פחדו להלשין.
לבסוף, המורה הכריזה: "אם אף אחד לא יודה, כל הכיתה תיענש!"
וכך כולנו נאלצנו לכתוב מאה פעמים "זה לא אני".
במקום שהילדה תיקח את האחריות על מעשיה, הכיתה כולה נענשה.
במקרה אחר שראתי במגרש המשחקים:
ראיתי ילד שקיבל מכה מהנדנדה והתחיל לבכות.
האמא רצה אליו ואמרה: "נו נו נו לנדנדה!"
התגובה הזו גרמה לי לחשוב. במקום ללמד אותו להיזהר בעתיד, הוא למד להאשים גורם חיצוני.
אז איך אפשר להגיב אחרת?
במקום להפיל את האשמה על הנדנדה, אפשר לומר: "אוי, קיבלת מכה? אני מבינה שזה כואב… אתה רוצה חיבוק? נשיקה? ולהסביר לו שבפעם הבאה כדי להיזהר ליד נדנדות." כך הילד מבין שלפעולות שלו יש תוצאה, והוא לומד לקחת אחריות במקום לברוח ממנה.
הילדים שלנו לומדים מההתנהגות שלנו. אם אנחנו לא לוקחים אחריות על מעשינו, למה שהם יעשו זאת?
לכן, חשוב להראות להם דוגמה:
"עשיתי טעות, אני לומד ממנה לפעם הבאה."
"אני לוקחת אחריות על מה שאמרתי ומבקשת סליחה."
כשהם רואים שאנחנו מתמודדים עם המציאות בלי לברוח ובלי להאשים אחרים, הם ילמדו לעשות אותו הדבר.
לתת לילד משימות בהתאם לגילו – למשל, לערוך את השולחן, להביא מים, לסדר צעצועים.
לסמוך עליו! – גם אם הוא לא עושה זאת בדרך "המושלמת".
לשבח מאמץ ולא רק הצלחה – "ראיתי שניסית, וזה נהדר!"
לא לתת מחמאות על כל דבר קטן – כדי שלא יתרגל לפעול רק בשביל המחמאה.
לתת לילד בחירה מתוך אפשרויות – "אתה רוצה לשחק בלגו או במכוניות?"
יום אחד, כשהגעתי לקחת את אמה מהגן, הגננת סיפרה לי:
"היום אמה דחפה ילדה בגן, וכשהיא ראתה שהילדה נפלה – היא מיד רצה לחבק אותה."
וזו הייתה הדרך שלה לקחת אחריות – מתוך בחירה טבעית, בלי שאף אחד הכריח אותה.
בהצלחה,
נתראה בפוסט הבא.
© 2025 הבלוג חוכמת הילדים. כל הזכויות שמורות.