כשהתבשרתי שאני בהיריון, דמיינתי חוויה קסומה. אבל המציאות? היא הייתה אחרת לגמרי. כבר מההתחלה חוויתי בחילות נוראיות, עייפות שלא נגמרה ודקות ארוכות שבהן התחננתי לאלוהים שיחוס עליי כדי שלא אצטרך שוב להקיא.
ואם זה לא מספיק, בחודש השני להיריון התייבשתי והגעתי למיון. האחות התקשתה למצוא וריד, והכאבים גרמו לי למלמל: "עזבי, קחי אותי למינוס 1 וגמרנו." בסוף נמצא וריד, קיבלתי נוזלים, והמשכתי הלאה.
אחרי אינסוף ניסיונות למצוא פתרון, נתקלתי בצמידי SEA BAND נגד בחילות. לא הייתי בטוחה שהם באמת יעזרו, אבל ביום השני לשימוש הרגשתי הרבה יותר טוב. האם זה עבד או שזה היה פסיכולוגי? אין לי מושג, אבל לפחות סוף סוף יכולתי לנשום.
בחודש שישי ביצעתי את בדיקת העמסת סוכר 50, והתוצאה יצאה לא תקינה. בדיקת ההמשך – העמסת סוכר 100 – הייתה גבולית, מה שהכניס אותי לקטגוריית "חשש לסוכרת הריונית". מהרגע הזה התחלתי לשים לב לכל ביס, והפרידה מהקוסקוס האהוב שלי הייתה לא פשוטה.
בביקורת שגרתית גיליתי שהתינוקת לא התהפכה. קיבלתי 5 ימים לנסות שיטות טבעיות (שהרגישו כמו קסמים אינדיאניים), אבל היא לא זזה. הרופאה נתנה לי שתי אופציות: היפוך חיצוני או ניתוח קיסרי. פחדתי, אבל החלטתי לנסות.
להפתעתי, התהליך היה קצר ופחות כואב ממה שתיארו. תוך חמש דקות הכל היה מאחוריי, והתינוקת הייתה עם הראש למטה.
כשהגעתי לבדיקה בבית החולים, הרופא אמר לי משפט שזעזע אותי: "יש נשים שמחכות, ולפתע אין לעובר דופק." באותו רגע הסכמתי מיד לזירוז.
אחרי הצירים הראשונים החזקים, מצאתי את עצמי בחדר לידה בפתיחה 6 (!), מופתעת שהצלחתי להחזיק ככה בלי אפידורל. בשעה 5:00 הייתי כבר בפתיחה מלאה, אבל הצירים נחלשו. המיילדת הוסיפה לי פיטוצין, ואני כבר הייתי מותשת.
בשעה 7:05 בבוקר, אחרי עזרה חיצונית של המיילדת, ואז אמה שלי הגיעה לעולם. כשהניחו אותה עליי, היססתי לשנייה – ואז פשוט בכיתי מהתרגשות.
יובל, בעלי, הפתיע אותי מהרגע הראשון. הוא לא חשש להרים אותה, להחליף לה, והוא היה שם בשבילי. אני לעומת זאת פחדתי, ורק ביום השני החלטתי להביא אותה לישון איתי.
ואז יצאנו הביתה, למשפחה החדשה שלנו.
נתראה בפוסט הבא.