אני זוכרת כשאמה ניסתה לנעול נעליים לבד בפעם הראשונה. הסתכלתי עליה מהצד וחיכיתי בסבלנות.
היא ניסתה שוב ושוב, ואפילו קצת הסתבכה, אבל לבסוף הצליחה.
ומבלי לחשוב אמרתי לה: "כל הכבוד, אלופה!"
היא חייכה והמשיכה הלאה, ואני נשארתי עם שאלה.
האם היא חייכה כי הרגישה גאה בעצמה, או כי חיפשה את האישור שלי?
זה גרם לי לחשוב. אולי אני מרבה לשבח יותר מדי ואולי זה לא תמיד הדבר הנכון.
רובנו אומרים לילדים שלנו "כל הכבוד" או "איזה יופי" כמעט בלי לשים לב.
גם אני עשיתי את זה מתוך כוונה טובה לעודד, אבל לא עצרתי לשאול את עצמי אם זו באמת הדרך הנכונה.
עם הזמן התחלתי לקרוא על הנושא, להעמיק ולגלות שדווקא ריבוי שבחים יכול לפעמים להשיג את ההפך ממה שאנחנו רוצים.
והבנתי שהשאלה היא לא האם לשבח, אלא איך וכמה.
כשאנחנו אומרים לילד "אנחנו צריכים ללכת הביתה", הוא עלול לחשוב:
"אבל אני לא רוצה ללכת. למה מחליטים בשבילי?"
המסר שהוא מקבל הוא שהרצון שלו לא נחשב.
ברגע שנשנה את הדרך שבה אנחנו מדברים, הילדים ירגישו שאנחנו מכבדים אותם ואת הרצונות שלהם.
אני לא חושבת שצריך להפסיק לשבח את הילדים.
אבל אני כן חושבת שכדאי לשאול את עצמנו איך אנחנו עושים את זה.
מה ההשפעה של מילות השבח עליהם?
כולנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו עם ביטחון עצמי,
שילמדו להעריך את עצמם ואת היכולות שלהם גם בלי שנצטרך להזכיר להם כל הזמן שהם אלופים.
לפי מחקרים שנעשו בקרב מבוגרים, כשמרבים לשבח אותם הם מתחילים לאבד עניין בפעולה עצמה.
השבח הופך להיות המטרה.
בקרב ילדים מצאו שילדים שקיבלו הרבה שבחים דווקא הצליחו פחות מאשר ילדים שלא קיבלו שבחים כלל. למה?
כי נוצר עליהם לחץ תמידי להצליח.
השבח הופך לרף. הם מרגישים שהם צריכים לעמוד בציפיות.
במקום לחשוב "איך אני מרגיש עם מה שעשיתי", הם חושבים "מה יגידו עליי אם אני לא אצליח".
וכשהשבח מגיע בקלות ובשפע, הילד עלול להתחיל לפחד להיכשל, כי אז הוא יאבד את ה"כל הכבוד" שהיה רגיל אליו.
ולאט לאט הוא נמנע. הוא מפחד לעשות דברים חדשים, מפחד לאכזב, מפחד לטעות.
כשאנחנו משבחים בלי סוף, הילד עלול להתחיל לעשות דברים רק בשביל לקבל את המילה הזו.
ולא מתוך רצון פנימי, לא מתוך תחושת משמעות.
תשאלו את עצמכם – מה קורה כשהשבח לא מגיע?
האם הילד שלכם ממשיך? האם הוא מתמיד? או שהוא מפסיק, כאילו משהו בו כבה?
לפעמים כדי לעבור את הסיטואציה בשלום, במקום להתמודד עם התנהגות מאתגרת.
לפעמים כי זה נעים לנו לשמוע מילים טובות, ואנחנו רוצים להחזיר את זה לילדים שלנו.
ולפעמים, כי אנחנו רוצים לפצות.
אולי כשאנחנו היינו ילדים, לא תמיד הביעו כלפינו רגשות.
אולי לא תמיד ראו אותנו באמת.
ולכן היום, אנחנו לא רק משבחים. אנחנו נותנים מתנה רגשית דרך השבח מבלי לשים לב שזה עלול להפוך להתניה.
אנחנו מלמדים אותם: כשאתה מתנהג יפה, אתה מקבל אישור.
כשאתה עונה לציפיות, אתה שווה יותר.
וזה מחזק אצלו את התחושה שהוא נאהב בתנאי.
זה נושא שאני חושבת עליו הרבה. אני מתכננת לכתוב עליו בקרוב על הקשר שבין שבח, אהבה מותנית ומתנות רגשיות שמעצבות את הדרך שבה הילד רואה את עצמו.
הילדים שלנו מרגישים כשאנחנו באמת מתכוונים למה שאנחנו אומרים.
וכשאנחנו אומרים רק "איזה יופי", בלי להיות נוכחים באמת ברגע – הם מרגישים את זה.
תדמיינו שאתם משתפים מישהו קרוב במשהו שעבר עליכם, והוא עונה "אה, איזה יופי", ועובר נושא.
מה תרגישו?
אולי זלזול, אולי חוסר נראות.
זה בדיוק מה שהילדים מרגישים באותו רגע.
ולפעמים, מה שהילד צריך זה פשוט להרגיש שמבינים אותו.
לא כל ילד צריך שבח. לפעמים מה שהוא באמת צריך זה שנראה אותו.
גם כשהוא מתוסכל. גם כשהוא מתנגד. גם כשהוא עייף או עצוב.
וזו אחת הסיבות שחשוב כל כך שנביע רגשות לילדים שלנו, גם כשלא הכל מושלם.
שנזכיר להם:
אתה אהוב גם ככה.
אתה שווה גם כשאתה טועה.
לא רק כשאתה מצליח.
כתבתי על זה גם בפוסט הבעת רגשות אצל ילדים.
במקום לומר "איזה עבודה יפה", אפשר פשוט לתאר את מה שראינו:
"ציירת את כל הציור בצבעים שמחים, אדום, צהוב, כתום"
"שמתי לב שחילקת את החטיף עם החברים, זה היה ממש יפה מצידך"
אלה אמירות שלא שופטות. לא קובעות איך הילד אמור להרגיש.
הן פשוט משקפות. וכשהילד רואה את עצמו דרך המילים שלנו, הוא מרגיש גאווה אמיתית.
אם זה בא ממקום אמיתי, אפשר לומר גם:
"כל הכבוד שהצלחת לנעול לבד את הנעליים"
אבל לא לשכוח את ההקשר.
לא לשכוח למה אמרנו את זה.
כי אם אומרים "כל הכבוד" בלי לפרט, הילד לא תמיד יבין על מה בדיוק מדובר.
ואז, הוא לומד שהשבח מגיע על עצם הפעולה, ולא על התהליך או הכוונה שמאחוריה.
אם הילד עושה משהו טוב ולא מקבל שבח או פרס, איך הוא מגיב?
האם הוא מאוכזב? האם הוא עוצר?
זו שאלה ששווה לבדוק. כי היא מצביעה על המקום שממנו הילד פועל.
ממוטיבציה פנימית או מהתניה חיצונית.
וכשאנחנו רואים שילד מתנהג בצורה מאתגרת, חשוב לזכור:
הוא לא עושה את זה כדי להקשות עלינו.
הוא עושה את זה כי הוא עייף, מתוסכל, רעב, או פשוט לא מבין מה קורה.
אם נגיד לו "שב כי ככה אמרתי", זה לא ילמד אותו כלום.
אבל אם ננסה להבין מה עובר עליו – אנחנו יוצרים קרבה.
הופתעתי לגלות שכשהייתי אומרת לאמה "כל הכבוד", היא כבר לא ממש התרגשה.
אבל כשהתחלתי לתאר לה מה ראיתי – היא התלהבה, חייכה, והרגישה שמישהו באמת רואה אותה.
בהצלחה,
נתראה בפוסט הבא.