כמה פעמים עצרנו לחשוב אם אנחנו באמת נותנים לילד שלנו את ההזדמנות לנסות לבד, או שאנחנו כבר מחליטים בשבילו? לפעמים, עוד לפני שהילד ניסה להרים את המשחק בעצמו, אנחנו אומרים:
"בוא אני אעזור לך להרים את המשחק – הוא כבד", או "אני חושבת שלא תצליח לבד, בוא אני אעזור לך".
הכוונות שלנו טובות, אך אנחנו לא עוצרים לראות אם הילד באמת יכול לעשות זאת בעצמו.
כדי לאפשר לילדים שלנו לבטא את הקושי שלהם ולקבל עזרה רק כשבאמת צריכים, עלינו להפסיק "לשתול" להם מחשבות שליליות לפני שהם ניסו לבד.
אפשר להשתמש בכלי זה בצורה חיובית. למשל, במקום להגיד:
"בוא אני אעזור לך – אתה בטח לא תצליח",
אפשר לומר:
"אני מאמינה שאתה יכול להרים את המשחק הזה לבד; ואם תצטרך עזרה, אני כאן."
כך, אנחנו לא רק מעודדים את הילד להאמין בעצמו, אלא גם מלמדים אותו לקבל החלטות בעצמו, תוך כדי תמיכה והכוונה.
אני לא אומרת שלשתול מחשבות זה בהכרח דבר שלילי.
אפשר גם להשתמש בזה ככלי חיובי, למשל:
במקום לומר: "בוא אני אעזור לך, זה כבד."
תגידו: "אני מאמינה שאתה יכול להרים את זה לבד! ואם תצטרך עזרה, אני כאן."
במקום למהר לעזור לילד עם משימה קטנה:
עודדו אותו לנסות בעצמו קודם, ואז הציעו עזרה רק אם צריך.
המסר כאן ברור – לא רק שהילד צריך להאמין בעצמו, אלא שגם אנחנו צריכים להאמין בו.
למשל, לאמה הייתה תקופה שבה, לפני כל דבר שהיא רצתה לעשות, היא באה אליי ומבקשת עזרה. במקום לספק את העזרה מיד, הייתי אומרת:
"אמה, אולי תנסי קודם לבד – אני מאמינה שאת תצליחי!"
לפעמים היא ניסתה והצליחה, לפעמים היא התעקשה שאבוא לעזור עוד לפני שניסתה. אם ראיתי שהיא מתייאשת או מתקשה, הייתי ניגשת לעזור, אך תמיד אחרי שהיא ניסתה בעצמה.
כך, ככל שהתמדנו בגישה זו, הביטחון שלה גדל והיא למדה להסתמך על עצמה.
דוגמה נוספת:
יום אחד, יובל רצה להכין לאמה ארוחת ערב. הוא שאל אותה אם היא רוצה חביתה או מקושקשת, והיא בחרה חביתה. אחרי שהוא הכין לה אותה, הוא אמר לי שהוא רוצה לחתוך לה פרוסות מלחמנייה ולמרוח חמאה.
אני הגבתי מיד:
"היא לא אוהבת את זה, עדיף שתיתן לה לחם אחיד."
אבל אז קרה משהו מפתיע – היא דווקא מאוד אהבה את מה שהוא הכין לה!
באותו רגע הבנתי עד כמה חשוב לתת לילדים להחליט בעצמם מה הם רוצים, ולא למהר להניח שאנחנו יודעים הכי טוב עבורם.
אם הילדים לא מחליטים לבד, אפשר להציע כיוונים, אבל לפני שאנחנו מחליטים בשבילם, עדיף לתת להם את ההזדמנות לחשוב ולהגיב בעצמם.
באחד הימים הייתי עם אמה במגרש המשחקים וראיתי מקרה שגרם לי לחשוב.
ילד אחד שיחק עם מכונית צעצוע, וילד אחר רצה לשחק בה גם. הוא ניגש לאמא שלו וביקש שתשאל את אמא של הילד השני אם אפשר להלוות את הצעצוע להיום.
האמא השנייה, ששמעה את השיחה, מיד אמרה:
"ממש, הוא לא ייתן את המכונית שלו!"
וכשהיא שאלה את הילד שלה אם הוא מוכן להשאיל את הצעצוע, הוא ענה: "לא."
האמא חייכה ואמרה: "נו, לא חשבתי אחרת."
ואני חשבתי לעצמי – מה אם היא לא הייתה עונה מראש?
מה אם היא פשוט הייתה שואלת אותו בלי להניח את התשובה מראש?
יכול להיות שהוא עדיין היה מסרב, אבל לפחות זו הייתה ההחלטה שלו בלבד, בלי השפעה חיצונית.
עד כמה זה חשוב לתת לילדים לעשות את הדברים בדרך שלהם!
אנחנו, המבוגרים, כל כך מקובעים בדרך שבה אנחנו חושבים שהדברים צריכים להיעשות, עד שאנחנו נוטים לנסות, אפילו בכוח, לגרום להם לעשות או להגיד דברים כפי שאנו חושבים שהם "נכונים".
תנו להם לגלות לבד!
תנו להם להבין מהי הדרך הנכונה עבורם לעשות את הדברים, מבלי להכתיב להם מה לעשות – וכך, לא נשתול בהם את המחשבות שלנו.
למשל, כשאני לא אומרת לאמה איך היא "צריכה" להגיב או מה לעשות, אני מופתעת לגלות עד כמה היא מבינה לבד איך להביע את עצמה ולהתנהל לפי הנורמות החברתיות.
בהצלחה,
נתראה בפוסט הבא.
© 2025 הבלוג חוכמת הילדים. כל הזכויות שמורות.