ההשפעה של דיבור בגוף רבים

אחד הרגעים ששינו לי את התפיסה קרה בטיול שלנו בקיבוץ.

אמה נעצרה להתבונן בחיפושית קטנה שהלכה לאט על השביל. היא הייתה מהופנטת. אני, לעומת זאת, אחרי כמה דקות כבר רציתי להמשיך.

בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי לה: "אמה, בואי נמשיך, אנחנו צריכות להגיע הביתה."

היא לא זזה.

ניסיתי שוב, עם קול קצת יותר סמכותי: "בואי, אמה, אנחנו צריכות ללכת."

כלום.

ואז עצרתי רגע, נזכרתי במה שקראתי בספר, וחשבתי: רגע, למה אני אומרת "אנחנו"? הרי אני זו שרוצה ללכת, לא היא.

אז לקחתי נשימה ואמרתי לה שוב, הפעם אחרת:
"אמה, אני רוצה ללכת הביתה. נמאס לי לעמוד פה."

ופתאום היא הרימה אליי מבט, הסתכלה עוד שנייה אחת על החיפושית – ובאה איתי.

באותו רגע הבנתי משהו עמוק יותר – כשהיא הרגישה שאני מדברת על הרצון שלי, ולא "מחליטה" בשבילה, היא הייתה פתוחה יותר להקשיב.
זה הזכיר לי עד כמה למילים שאנחנו בוחרים יש כוח בעיצוב החשיבה של הילדים שלנו, בדיוק כמו שראיתי כשכתבתי על
"שתילת מחשבות אצל הילדים שלנו"