דף הבית » תובנות על הורות » חוכמת התקשורת » ההשפעה של דיבור בגוף רבים
בהתחלה בכלל לא שמתי לב שאני עושה את זה. זה היה נשמע לי כל כך טבעי, כאילו ככה מדברים לילדים. "אנחנו צריכים ללכת", "אנחנו צריכים לסדר".
אבל אז, בפעם הראשונה נתקלתי בזה בספר "הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו…", והרגשתי כאילו מישהו האיר לי נקודה שלא חשבתי עליה קודם. פתאום הבנתי כמה המילים האלה משפיעות על הדרך שבה אמה תופסת את עצמה – ואותי.
כשאנחנו אומרים לילד "אנחנו צריכים ללכת הביתה", הוא עלול לחשוב:
"אבל אני לא רוצה ללכת. למה מחליטים בשבילי?"
המסר שהוא מקבל הוא שהרצון שלו לא נחשב.
ברגע שנשנה את הדרך שבה אנחנו מדברים, הילדים ירגישו שאנחנו מכבדים אותם ואת הרצונות שלהם.
אחד הרגעים ששינו לי את התפיסה קרה בטיול שלנו בקיבוץ.
אמה נעצרה להתבונן בחיפושית קטנה שהלכה לאט על השביל. היא הייתה מהופנטת. אני, לעומת זאת, אחרי כמה דקות כבר רציתי להמשיך.
בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי לה: "אמה, בואי נמשיך, אנחנו צריכות להגיע הביתה."
היא לא זזה.
ניסיתי שוב, עם קול קצת יותר סמכותי: "בואי, אמה, אנחנו צריכות ללכת."
כלום.
ואז עצרתי רגע, נזכרתי במה שקראתי בספר, וחשבתי: רגע, למה אני אומרת "אנחנו"? הרי אני זו שרוצה ללכת, לא היא.
אז לקחתי נשימה ואמרתי לה שוב, הפעם אחרת:
"אמה, אני רוצה ללכת הביתה. נמאס לי לעמוד פה."
ופתאום היא הרימה אליי מבט, הסתכלה עוד שנייה אחת על החיפושית – ובאה איתי.
באותו רגע הבנתי משהו עמוק יותר – כשהיא הרגישה שאני מדברת על הרצון שלי, ולא "מחליטה" בשבילה, היא הייתה פתוחה יותר להקשיב.
זה הזכיר לי עד כמה למילים שאנחנו בוחרים יש כוח בעיצוב החשיבה של הילדים שלנו, בדיוק כמו שראיתי כשכתבתי על
"שתילת מחשבות אצל הילדים שלנו"
אני לא לבד בזה. כמעט כל הורה שאני מכירה עושה את זה. זה כאילו חלק מהשפה שלנו, איזו דרך לא מודעת לרכך את הבקשות שלנו. אבל בפועל, זה בדיוק ההיפך – זה יוצר אצלם תחושה שההחלטות מתקבלות מעל הראש שלהם, ולא שהם חלק מהן.
אז במקום לומר "אנחנו צריכים לסדר את החדר", נסו:
"אני רוצה שתסדר את הצעצועים שלך."
במקום לומר "אנחנו צריכים ללכת הביתה", נסו:
"אני רוצה ללכת הביתה עכשיו."
חשוב לי להיות כנה ולהגיד שלא כל שינוי קטן יגרום לילד להקשיב פתאום לכל מה שנבקש. גם כשהתחלתי לדבר אחרת, היו פעמים שאמה עדיין לא הסכימה לבוא, או התעקשה לעשות דברים בדרך שלה.
וזה לגמרי בסדר.
כי המטרה היא לא לשלוט בילד או לגרום לו לציית – אלא לתת לו מקום לרצון שלו, וללמד אותו לכבד גם את הרצון שלנו.
גם אם כבר התרגלתם לדבר עם הילדים בגוף רבים, זה אף פעם לא מאוחר לשנות.
אם אמרתם "אנחנו צריכים ללכת", אפשר מיד לתקן ולומר:
"בעצם, אני רוצה ללכת עכשיו."
אם אמרתם "אנחנו צריכים לסדר", פשוט תשנו את זה ל-
"אני רוצה שתסדר את הצעצועים שלך."
זה אולי נראה כמו שינוי קטן – אבל זה יוצר מערכת יחסים אחרת לגמרי עם הילדים שלנו.
הופתעתי לגלות, זה שזה בסדר להגיד לילדים שלנו דברים שחשבנו שהם "שליליים".
מותר להגיד "נמאס לי" – כי גם אנחנו בני אדם.
מותר להגיד "אני לא רוצה" – כי זה בסדר להראות שגם לנו יש רצונות.
כשהתחלתי לומר לאמה "אני רוצה ללכת עכשיו כי אני עייפה" או "נמאס לי לעמוד פה, אני רוצה להמשיך", היא לא נפגעה מזה – להפך. היא הקשיבה יותר.
כי זה נתן לה מודל תקשורתי ברור – להבין שגם אמא היא בן אדם עם רצונות, ושגם לה יש מקום להביע את שלה.
נסו את זה בבית – אני בטוחה שתופתעו מהתוצאה.
בהצלחה,
נתראה בפוסט הבא.
© 2025 הבלוג חוכמת הילדים. כל הזכויות שמורות.